<h1>ראב"ן</h1>
<h2>דף ד.</h2>
ועוד שאלני לפרש לו ונעלם והוא ידע ונעלם דברי רבי עקיבא, והכי פירושא ונעלם והוא ידע דקרא בתרא ושדי ונעלם דקרא קמא אבתריה ויש כאן ידיעה לפני העלמה וידיעה אחר העלמה למימר דבעינן ידיעה בתחילה וידיעה בסוף. רבי אומר אינו צריך [ל]הטיל ונעלם קמא בתר ונעלם [בתרא] והוא ידע למילף מינה ידיעה בתחילה, כי מונעלם בתרא שמעינן כדמסיק ליה דקסבר רבי ידיעת בית רבו הוי ידיעה, והכי קאמר רבי הרי הוא אומר ונעלם דהיינו העלמת טומאה ומכלל בית רבו שלמד שהנוגע בטומאה טמא הו"ל ידיעה בתחילה והוא ידע ונעלם הרי ידיעה בסוף אם כן מה ת"ל ונעלם ונעלם כלומר ונעלם קמא לחייב על העלם מקדש והעלם טומאה נפקא מונעלם [בתרא] כדפרישית.
<h2>דף ד:</h2>
רבי אומר בכל פודין בכור אדם חוץ מן השטרות וחכמים אומרים אף לא בקרקעות ועבדים. ויש מקשין עלה הא דתנן בבכורות [מ"ט.] הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם רבי יהודה אומר בנו קודם וכו' ואמרינן בגמרא כי פליגי אלא היכא דליכא אלא ה' סלעים מבני חרי וכו' עד דאזיל כהן וגבי ממשעבדי, אלמא גובין אלמא פודין בקרקעות דהם משעבדי. ולא קשיא דילמא מתניתין דהתם רבי הוא דאית ליה פודין בקרקעות, אי נמי רבנן וכי אמרי רבנן אקרקעות אין פודין דאי יהיב קרקע לכהן לפדיון בנו דאינו פדוי אבל (לא) יהיב קרקע משועבד לפדיון הבן לזבוניה ולפרוק בדמיה לא אמרי(נן) אלא ודאי משועבד גבי בית דין לקרקע מן הלוקח ומזבני ליה ויהבי ה' סלעים לכהן, אי נמי בכי האי משעבדי מיירי כגון עשה שורו אפותיקי דגבי ליה כהן מיניה.
ועוד שאלני הא דאמרינן [ד':] רבנן דרשו [כללי] ופרטי ופדויו מבן חדש כלל כסף חמשת שקלים פרט תפדה חזר וכלל וכו' עד דבר המטלטל וגופו ממון וכו', וקשיא ליה אמאי לא אמר מה הפרט מפורש של מתכת כדאמר לקמן גבי מרצע רבי דריש כללי ופרטי וכו' עד מה הפרט מפורש של מתכת וכו'. תשובת[י] (רבינן) [רבנן דרשו] כללי ופרטי ואמרי מה הפרט מפורש דבר המטלטל ולא אמרו מה הפרט מפורש מתכת סברי (שלא) [כללא] בתרא עיקר והו"ל פרט וכלל ואיתרבי כל מילי אפילו דבר שאין מיטלטל ואין גופו ממון ואהני כללא קמא למיהוי כמו כלל ופרט (לדומי) [לדמויי לפרט] דכל דלא דמי לפרט בשני צדדין שיהא מטלטל וגופו ממון לא מיתרבי הילכך יצאו קרקעות ועבדים ושטרות, ורבי דדריש כללי ופרטי גבי מרצע ואמר מה הפרט מפורש של מתכת סבר כללא קמא עיקר והוה ליה כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט כי הפרט הוי פירוש הכלל ואמינא מרצע אין מידי אחרינא לא אהני כלל בתרא לרבויי כל דדמיא ליה מג' צדדין דהיינו מתכת דמטלטל וגופו ממון. וגבי בכור דריש רבי ריבויי ומיעוטי ואפילו כי אמרינן ריבוי ראשון עיקר אין המיעוט ממעט לגמרי למימר אין בריבוי אלא מה שבמיעוט וכסף אין מידי אחריני לא אלא הריבויי מרבה את הכל והמיעוט ממעט את הכל מה שאין דומה למיעוט דהוא דבר שאין מטלטל וגופו ממון דהוא קרקעות ועבדים ושטרות אהני ריבויי בתרא לרבות דבר שאין מיטלטל וגופו ממון קרקעות ועבדים והמיעוט ממעט שטרות שאין גופו ממון במה יפדהו. ואע"ג דר' אליעזר דריש ריבוי ומיעוטי בפרק הגוזל בתרא [קי"ז:] ומייתי לה בפרק שבועת הפקדון [ל"ז:] ומרבי קרקעות ועבדים דנגזלת ונשבעין עליהן, לא אמרינן כל דדריש ריבוי ומיעוטי כגון רבי עקיבא שדורש כל התורה ריבה ומיעוט וריבה ור' יוסי ברבי יהודה דריש ריבוי ומיעוטי סברו קרקע נגזלת ונשבעין עליה, אלא אע"ג דדרשו ריבוי ומיעוטי אית להו אינה נגזלת ואין נשבעין עליה, דהא כתיב הכא בריבוי האחרון או מכל אשר ישבע ואית להו מכל ולא הכל למעוטי קרקעות ועבדים הילכך לא מרבי להו הריבוי והוה ליה כי ריבוי ומיעוט דלא מרבי ריבוי קמא אלא כעין המיעוט דהוא דבר המטלטל וגופו ממון ואו מכל אשר ישבע עליו לא דרשינן ליה לריבוי אלא למיעוט למעט קרקע משבועה ומיעוט הראשון למעט קרקע מגזל דקרקע אינה נגזלת, (יאי) [דאי] אמרינן דרבי עקיבא אית ליה דר' אליעזר הא קיימא לן כרבי עקיבא וקשיא הילכתא אהילכתא. וג' מחלוקת בדרשי כללי ופרטי רבי סבר לא מרבינן כעין הפרט אלא הדומה לו בב' צדדין, והכי אמרינן בפרק בכל מערבין [כ"ח.] דאית תנא דאמר מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע ואית תנא דאמר מה הפרט מפורש ולד ולדות הארץ, ואמר עופות איכא בינייהו מאן דמרבי עופות אית ליה דמרבינן דדמי ליה (מבי) [מב'] צדדין ומאן דממעט עופות לא מרבי אלא דדמי ליה מג' צדדין, וטעמא דתרווייהו כדפרישית דחד אית ליה כללא קמא דוקא וחד אית ליה בתרא דוקא. ואית תנא בנזיר בפרק ג' מינין [ל"ד:] דדריש פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי אף כל פרי ופסולת פרי ומרבי (גומרי) [גוהרקי] וענבי דכרין, ואמרינן [שם] מאי איכא בין כלל ופרט וכלל לפרט וכלל ופרט איכא בינייהו כלל ופרט וכלל אי איכא פרטי דדמי ליה אפילו בחד צד מרבינן ותרין פרטי וכללי אי איכא דדמי ליה מב' צדדין ואי לא [דמי אלא] בחד צד לא מרבינן, והאי תנא אית ליה דתרי כללי ופרטי מרבינן כעין הפרט אפילו בחד צד ולדידיה אי דריש כללי ופרטי לגבי בכור מרבי אפילו שטרות דדמי לפרט דמטלטלי אבל אין גופן ממון. ומאי איכא בין פרט וכלל (דנגישה) [דנעשה] כלל מוסיף על הפרט ואיתרבי כל מילי ובין מיעוט וריבה, איכא בינייהו דאילו פרט וכלל מרבי כל דבר אפילו מאי דלא דמי לפרט וכלל, ואילו מיעוט וריבה לא מרבי אלא מאי דדמיא ליה בחד צד, וריבה ומיעוט לא מרבי אלא מאי דדמי למיעוט מכל צד. והדורש כללי ופרטי אית ליה כר' ישמעאל הדורש כל התורה בכלל ופרט והדורש ריבה ומיעוט סבר כרבי עקיבא דדריש כל התורה בריבה ומיעוט, ולהכי כי אמר רבי (כללי ופרטי) [ריבוי ומיעוטי] דריש אקשי ליה והא (ריבוי ומיעוטי) [כללי ופרטי] דריש ומאן דדריש ריבוי ומיעוטי לא דריש כללי ופרטי, ושני רבי האי כללי ופרטי דריש (כר' שמעון אבל היכא דהכללות סמוכין דריש ריבוי ומיעוטי וכל כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט אם סמוכין בחד קרא אבל אם מרוחקין הן קראי מרבי כל דדמי ליה מג' צדדין כדאמרינן בפרק נגמר הדין רבנן דרשי כללי ופרטי דריש) כרבי ישמעאל אבל היכא דהכללות סמוכין דריש ריבוי ומיעוטי. וכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט אם סמוכין בחד קרא, אבל אם מרוחקין הן קראי מרבי כל דדמי ליה מג' צדדין, כדאמרינן בפרק נגמר הדין [סנהדרין מ"ה:] רבנן דרשי כללי ופרטי והומת ותלית (ריבה) [כלל] כי קללת פרט אי הוו סמוכי להדדי אין בכלל אלא מה שבפרט השתא דמרחקי לא מרבי אלא עד דדמי ליה בכל מילי. וכן פרט הצריך לכלל לא מרבינן [ו]לא דרשינן ליה באין בכלל אלא מה שבפרט, כדאמרינן בפרק כיסוי הדם [פ"ה:] וכסהו כלל בעפר פרט (ואי לאו) דצריך לפרש דאי לאו פרט הוה אמינא וכסהו יכסה הכלי עליו, וכיון דצריך לפרש את הכיסוי לא אמרינן עפר אין מידי אחרינא לא אלא אמרינן מה עפר דבר הנבלל אף כל דבר הנבלל. וכולהו פליגי (כרבי) [בדרבי] ישמעאל, מאן דבעי ג' צדדין סבר כעין הפרט (מה) דקאמר רבי ישמעאל בג' צדדין קאמר דכללא קמא דוקא ומאן דבעי ב' צדדין סבר כעין הפרט בב' צדדין קאמר דכללא בתרא דוקא ומאן דאמר מצד אחד סבר כעין הפרט אפילו מצד אחד קאמר ותרווייהו כללי דוקא הילכך מרבינן אפילו צד אחד.
<h2>דף ז:</h2>
[ואין מיעוט אחר מיעוט וכו' [ז':]. יש מקשין] דבחד דוכתא דרשינן אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ואית דוכתא דאמרינן שינה עליו הכתוב לעכב וממעט. ונראה לי היכא דלא דמי מיעוטי אהדדי בקריאתן דרשינן להו באין מיעוט אחר מיעוט אלא וכו' כגון או כי יגע בטומאת אדם לכל טומאתו אשר יטמא בה ואמרינן כי יגע דבר מגע אין דלאו בר מגע לא למעוטי נבלת עוף טהור ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות עוף טהור, אבל אם שוין בקריאתן כגון אשר לו [יומא נ"א:] (דבר אל) [דפר של] אהרן וכגון במכסת תכוסו [פסחים ס"א.] דרשינן להו בשינה הכתוב לעכב כי ליכא אלא חד [דלא] איצטרך, אבל אי איכא תרי או תלת או יותר דלא צריכי אע"ג דלא שוו בקריאתן דרשינן להו באין מיעוט אחר מיעוט ומרבינן כדתנן בפרק קמא דסנהדרין [ט"ו.] והקרקעות תשעה וכהן מנא הני מילי אמר שמואל עשרה כהנים כתובין בפרשה חד לגופיה כהן ולא ישראל ואידך כולהו הוי מיעוט אחר מיעוט ומרבינן ט' ישראל וכהן.
<h2>דף ח:</h2>
שאלני חתני רבי יואל בפרק קמא דשבועות מכדי איתקושי איתקש להדדי ניכפר פנימי אדידיה ואדחיצון, ומפרש אדידיה יש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף (דתו לא צריך) [דתולה] ואדחיצון אין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף שיכפר, ומשני אחת בשנה זו דפנימי לא יהיה [מכפר] אלא פעם אחת בשנה, וכיון שתולה על יש בה ידיעה אינו מכפר על אין בה ידיעה בתחילה. וקשיא ליה הא אמרו דפנימי מכפר על זדון מקדש וקדשיו ולא אמרינן כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות. והשבתי לו לפירושא דידך מאי קושיא, אלא הכי פירושא ניכפר פנימי אדידיה דהיינו זדון טומאת מקדש וקדשיו ואדחיצון דהיינו אין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף, ונפקא מיניה דהיכא דלא עביד חיצון שלא היו שם שעירים שיהא פנימי מכפר כפרתו, ומשני אחת כפרה מכפר וכו' דהיינו זדון טומאת מקדש וקדשיו ואינו מכפר שתי כפרות כלומר כפרת חיצון (נמי) [אינו] מכפר אבל תולה הוא על יש בה ידיעה בתחילה וכו' דהא לאו כפרה הוא, וניכפר החיצון אדידיה אין בה ידיעה בתחילה ואדפנימי אזדון טומאה שאירעה אחר שנקרב פנימי שיהא חיצון מכפר, ומשני אחת בשנה כפרה זו דזדון טומאה ונפקא מינה לזדון טומאה שאירעה לא יהיה אלא אחת בשנה, והשתא לא תיקשי לך ולא מידי, (ולשונ' כת') [ולישנא שכתב] בספרים נפקא מינה להגן עליו ביני וביני נוטה לפירושא קמא וליתיה.
<h2>דף יא:</h2>
ועוד שאלני הא דתנן אמרו לו לרבי שמעון מהו שיקריבו זה בזה, וקס"ד כגון שאבדו של רגלים ואמרו לו אם קרבין בראש חודש בשמן. וקשיא ליה כי משני לרבי שמעון קאמרת לית ליה לב בית דין מתנה עליהם אמאי [לא] קמשני עלה כדמשני לעיל אבודין קאמרת שאני אבודין דלא שכיחי. והשבתי לו הא לאו באבודין מיירי אלא כגון דלא הוו להו שעירים ברגלים ואחר כך באו לו שעירים, ושאלו לו אם יקרבו בראש חדש.
<h2>דף יב.</h2>
והא דתניא אשם שניתכפרו בעליו ירעה עד שיסתאב וכו' ופרכינן עלה וליקרב הוא גופיה עולה, וקשיא ליה עליה והא גמירי כל שבחטאת מתה באשם ירעה, והשבתי לו כגון (שנותן לרועה) [שניתק לרעייה] ואמרינן בזבחים [ה':] ובפסחים [ע"ג.] אשם שניתק לרעייה ושחטו לעולה כשר.
<h2>דף כ.</h2>
ותירוצא דאביי דמתרץ איסר איסר אם אתה אומר מיתפיס בשבועה כמוציא שבועה בפיו דמ[י] חייב ואם לאו פטור, אלמא מספקא ליה לתנא אי כמוציא שבועה בפיו דמי או לא, והא דאמר לקמן ואזדו לטעמייהו אביי אמר מיתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי, מנא ליה לאביי הא והא לתנא מספקא ליה. ונראה לי לתנא נמי פשיטא ליה והכי פירושא האומר מבטא שלא אוכל ככר זה הרי הוא כאומר שבועה שלא אוכל וכו' והאומר איסר שלא אוכל וכו' הרי הוא כמתפיסו בככר שנשבע עליו שהוא איסר הכתוב בתורה כדכתב ואסרה איסר על נפשה בשבועה שאוסרת על נפשה בשר כככר שנשבעה עליו ואמרה בשר כככר ואמר הכתוב ואסרה איסר שחל איסר על איסר שאסרה דגים על נפשה כבשר שהוא איסר ואסרה דגים כבשר שאסור וקראו הכתוב איסר כדכתב ואסרה איסר, וקאמר התנא איסר איסר כלומר מה שאמר הכתוב ואסרה איסר שחל איסר על איסר אם אתה אומר שהאיסר הראשון כמוציא שבועה בפיו דמי חייב כלומר להכי חייבה התורה על איסר האחרון שגם הוא מותפס בשבועה ואם לאו פטור כלומר שאם לא כן היה פטור על איסר האחרון אלא ודאי מדקרייה רחמנא איסר וחייב עליו ש"מ דאיסר הראשון כמוציא שבועה מפיו דמי, היינו ואזדא אביי דמתרץ [כמוציא] שבועה מפיו דמי לטעמיה, זה שפירשתי לפי פר"ח שפירש איסר איסר שהתפיס דבר בדבר המותפס, ולפר"ש זצ"ל שפירש איסר איסר של איסר מהו הכי קאמר אם אתה אומר איסורו של איסר כמוציא שבועה בפיו הוא ודאי אהכי חייב כלומר חייבה תורה עליו ואם לאו כמוציא שבועה בפיו היה פטור אלא ודאי מיחייב עליו ש"מ כמוציא שבועה בפיו דמי.
<h2>דף ל:</h2>
ת"ר מניין לדיין שלא יעשה סניגורין לדבריו ת"ל מדבר שקר תרחק. מניין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו בדין ת"ל מדבר שקר תרחק. מניין לדיין שיודע בחבירו שהוא גזלן וכן עד שיודע בחבירו שהוא גזלן מניין שלא יצטרף עמו בדין ת"ל מדבר שקר תרחק. מניין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר הואיל העדים מעידים אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר העדים ת"ל מדבר שקר תרחק. מניין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר מניין שלא ישתוק ת"ל מדבר שקר תרחק. מניין לתלמיד שרואה את רבו שטועה בדין שלא יאמר אמתין לו עד שיגמרנו ואסתירנו ואבנינו משלי כדי שיקרא על שמי ת"ל מדש"ת. מניין לתלמיד שאומר לו רבו יודע אתה בי שאם נותנין לי מאה מנה איני מבדה מנה יש לי אצל פלוני ואין לי עליו אלא עד [אחד] מניין שלא יצטרף עמו ת"ל מדש"ת, ואפילו אמר ליה חד סהדא אית לי ותא את וקום התם דלא תימא מידי דהא לא מפקת שקרא מפומך אלא שיפחיד בעל דיני ויודה אפילו הכי אסור משום מדש"ת. מניין לנושה בחבירו מנה שלא יאמר אטענינו מאתים כדי שיודה לי במנה ויתחייב לי שבועה ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר ת"ל מדש"ת. מניין לנושה בחבירו מנה וטוענו מאתים שלא יאמר אכפריניה בבית דין ואודה לו חוץ לבית דין כדי שלא אתחייב לו שבועה ויגלגל עלי שבועה ממקום אחר ת"ל מדש"ת. מניין לשלשה שנושין מנה באחד שלא יהא אחד בעל דין ושנים עדים כדי שיוציאו ממנו ויחלוקו ת"ל מדבר ש"ת. מניין לשנים שבאו לדין אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלא דמילתא של מאה מנה שאומרין לו לבוש כמותו או הלבישהו כמותך כדי שלא ינטה (לב"ד) [לב ב"ד] אחרי העשיר ת"ל מדש"ת. והאידנא לא נהיגי הכי, ונ"ל דוקא איצטלית של מאה מנה אבל האידנא דלא נהיגי בכך מלבושין לא חיישינן להטייה. ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו, זה הבא בהרשאה שעובר ומתעבר על ריב לא לו ומקניט את חבירו ומשביעו, ושמואל אמר זה הלוקח שדה שיש עליה עסיקין והוא קשה מן הראשונה ולא יוציאו ממנו הרי שלא עשה טובה לעסקיו.
<h2>דף לא.</h2>
מתני' [שבועות ל"א.] ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד ואמרי לאפוקי מאי רב פפא אמר לאפוקי מלך ורב אחא אמר לאפוקי משחק בקוביא ומסקנא מ"ד מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מיחזא חזי ורבנן הוא דפסלוה. ויש מקשין מדקאמר משחק בקוביא מדאורייתא מיחזא חזי מכלל דמלך לא חזי מדאורייתא, והאמרינן בסנהדרין בפרק כ"ג [י"ט.] מלכי ישראל מ"ט אלא משום מעשה דינאי אין אבל מדאורייתא לא. ונ"ל דלא קשיא דהתם אדינא קאי כדאמר ל"ש אלא מלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותו דכתב בית דוד דינו לבקר משפט וכו' עד ומלכי ישראל מאי טעמא משום מעשה דינאי [אבל] בעדות לא אזלי לא מלכי ישראל ולא מלכי בית דוד קמי ב"ד להעיד דאפילו אם רוצין למחול על כבודו ולילך ולהעיד אין כבודו מחול ולא מקבלינן סהדותייהו שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך שלא תזלזל בו הילכך מדאורייתא לא חזי לאסהיד, ורב פפא דאמר לאפוקי מלך מתני' הכי משמע ליה ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד מן התורה וכבר תנא בכשרין ולא בפסולין וראויין להעיד מן התורה לאפוקי מלך שאינו ראוי לבוא להעיד משום שום תשים, ורב אחא סבר בראויין להעיד מדרבנן לפי שאינו עוסק בישובו של עולם והיינו דקאמר מ"ד משחק בקוביא כ"ש מלך דלא חזי מדאורייתא משום שום תשים והוי בכלל בכשירין ולא בפסולין, ובהא שמעתא נמי אמרינן האי צורבא מרבנן דידע ליה סהדותא לא אזיל קמי דיינא דזוטרא מיניה וכ"ש מלך.
<h2>דף לה:</h2>
ת"ר כתב שם קטן משם גדול כגון א-ל מאלקים י"ה מי"י הרי זה אינו נמחק שד משדי צב מצבאות כולו נמחק. כל הטפל לשם מלפניו (אינו) נמחק (שהרי קידשו השם) כגון לי"י כי"י מלאחריו כגון אלקינו אלקיכם נ"ו וכ"ם [אינו] נמחק [שהרי קידשו השם]. ר' חנניא אומר הואיל ואמרה תורה השביע והשביע הכהן את האשה ואל תשבע ולא תשבעו בשמי קלל יתן י"י אותך לאלה ואל תקלל לא תקלל חרש מה לא תשבע בשם דכתב בשמי המיוחד לי אף השבעת סוטה בשם המיוחד ומה קלל דסוטה בשם כדכתב יתן י"י אף לא תקלל חרש בשם המיוחד.
<h2>דף לו.</h2>
שמעתי חכמים גדולים מתקשין בסוגיא של שמועה זו דתנן [שבועות ל"ו.] ויברכך וייטב לך רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין ופריך והא לית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה נשמע הן, והכי נמי הוה מצי למיפרך לרבנן אמאי פטרי והא אית להו מכלל לאו אתה שומע הן, אלא משום דקיימא לן כר' מאיר דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן ומדקדק בעל התלמוד בדידיה ולא חייש אדרבנן בכולה שמעתין למיפרך ולתרוצי אליבייהו, כדאמרינן בכמה דוכתי מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן מה התם תנאי קודם למעשה והן קודם ללאו אלמא דהכי עיקר כר' מאיר. ומיהו במסקנא מתרצא כולה מתני' דאמר אלא לעולם כי לית ליה בממון באיסורא אית ליה ואלעיל קאי דקאמרינן אלא איפוך אפילו באיסורא לית ליה והכי קאמר אלא לעולם תיפוך ולא תימא אפילו באיסורא לית ליה אלא בממונא לית ליה ובאיסורא אית [ליה] הילכך שבועת העדות דאית ביה ממון דמפסידין לתובע דמיא לתנאי בני גד ובני ראובן דהוא ממון לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן להכי פטר ר' מאיר, וכן סוטה דאית בה ממון כגון כתובה כתב הנקי לאוריי לך דבעי לאשביעה אם [לא] שכב הינקי ואם שכב (הינקי) [חנקי] ולא אמרי מכלל לאו אתה שומע הן לר' מאיר, אבל שתויי יין ופרועי ראש דאיסורא דלאו ממונא הוא דלית ביה ממון כלל ולא דמי בממון לתנאי בני גד ובני ראובן אית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן. וכן כל הדומין להן, ואל יבוא בכל עת אל הקודש ולא ימות הא אם יבוא בכל עת ימות כגון בביאה רקנית, וכן קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו הא אם תחללו תמותו, וכן ירחצו מים ולא ימותו הא לא ירחצו ימותו. וחכמים מחייבין דאית להו אפילו בממונא מכלל לאו אתה שומע הן וכל שכן באיסורא ומתני' דפרועי ראש דברי הכל הוא. ויש מקשין אהא דאמרינן באיסורא אית ליה מכלל לאו וכו', והא בפרק קמא דנדרים [י"א.] אמרינן לחולין שאוכל לך אסור ואמרינן לימא מתניתין דלא כר' מאיר דאי רבי מאיר הא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן ונדרים איסורא ולאו ממונא ואמאי לא מתרץ התם באיסורא אית ליה. ואומר אני דלא תיקשי דנדרים נמי איסורא דאית ביה ממונא שהרי אוסר ממון חבירו הוא על עצמו או על חבירו (כו') [משו"ה] לא מצו לתרץ התם באיסורא אית ליה. וראיתי בתוספת תלמידי רבינו יעקב שדחק עצמו לתרץ וחכמים פוטרין דרבנן לא פליגי אדר' מאיר במכלל לאו אתה שומע הן דלא פליגו אלא בתנאי כפול עליה ולהכי לא מדקדק תלמודא במילתא דחכמים. ולא היא דאם כן בנדרים [שם] כי פריך לימא מתניתין דלא כר' מאיר [לפרוך מני מתניתין לא ר' מאיר ולא רבנן], ש"מ (דתנן ואית) [דרבנן אית] להו מכלל לאו אתה שומע הן. וגם בתוספת חביבי הלוי ראיתי כתוב שפירש לעולם לא תיפוך ורבי מאיר מחייב משום דאיסורא דלית ביה ממונא הוא ואמרינן מכלל לאו אתה שומע הן. ולא היא דאי לית ביה ממונא לגבי עדים אית ביה ממונא לגבי תובע ודמי לתנאי בני גד ובני ראובן דהוי ממון לגבי ישראל נמי שאם לא יעברו אל תתנו להם. ופירש נמי דחכמים פוטרין דאפילו באיסורא לית להו מכלל לאו אתה שומע הן ומתני' דשתויי יין ופרועי ראש ר' [מאיר] הוא ולא רבנן. שתי תשובות בדבר חדא כדפרישית לעיל דאם כן דרבנן נמי לית להו מכלל לאו אתה שומע הן לפרוך בנדרים מני מתניתין לא ר' מאיר ולא רבנן אלא מדפריך לר' מאיר לחוד מכלל דלרבנן אית להו מכלל לאו אתה שומע הן, ותו הא אמרינן בהדיא אלא ר' יהודה הוא הא מדסיפא ר' יהודה מכלל דרישא לאו ר' יהודה ומשני כולה ר' יהודה הוא אלמא ר' יהודה דהוא בר פלוגתא דר' מאיר אית ליה מכלל לאו אתה שומע הן, ותו הא אמרינן בהדיא ואלא ר' יהודה וחכמים דהכא ר' יהודה, ותו הא אילו שבמיתה שתויי יין ופרועי ראש לאו משנה הוא דנימא ר' מאיר הוא אלא ברייתא היא [סנהדרין פ"ג.] ודברי הכל הוא מדפליגי [שם] בסיפא רבי וחכמים בבעל מום ששימש ובהזיד במעילה מכלל דרישא דברי הכל היא.
<h2>דף לז:</h2>
ועוד שאלני הא דאמרינן [ד':] רבנן דרשו [כללי] ופרטי ופדויו מבן חדש כלל כסף חמשת שקלים פרט תפדה חזר וכלל וכו' עד דבר המטלטל וגופו ממון וכו', וקשיא ליה אמאי לא אמר מה הפרט מפורש של מתכת כדאמר לקמן גבי מרצע רבי דריש כללי ופרטי וכו' עד מה הפרט מפורש של מתכת וכו'. תשובת[י] (רבינן) [רבנן דרשו] כללי ופרטי ואמרי מה הפרט מפורש דבר המטלטל ולא אמרו מה הפרט מפורש מתכת סברי (שלא) [כללא] בתרא עיקר והו"ל פרט וכלל ואיתרבי כל מילי אפילו דבר שאין מיטלטל ואין גופו ממון ואהני כללא קמא למיהוי כמו כלל ופרט (לדומי) [לדמויי לפרט] דכל דלא דמי לפרט בשני צדדין שיהא מטלטל וגופו ממון לא מיתרבי הילכך יצאו קרקעות ועבדים ושטרות, ורבי דדריש כללי ופרטי גבי מרצע ואמר מה הפרט מפורש של מתכת סבר כללא קמא עיקר והוה ליה כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט כי הפרט הוי פירוש הכלל ואמינא מרצע אין מידי אחרינא לא אהני כלל בתרא לרבויי כל דדמיא ליה מג' צדדין דהיינו מתכת דמטלטל וגופו ממון. וגבי בכור דריש רבי ריבויי ומיעוטי ואפילו כי אמרינן ריבוי ראשון עיקר אין המיעוט ממעט לגמרי למימר אין בריבוי אלא מה שבמיעוט וכסף אין מידי אחריני לא אלא הריבויי מרבה את הכל והמיעוט ממעט את הכל מה שאין דומה למיעוט דהוא דבר שאין מטלטל וגופו ממון דהוא קרקעות ועבדים ושטרות אהני ריבויי בתרא לרבות דבר שאין מיטלטל וגופו ממון קרקעות ועבדים והמיעוט ממעט שטרות שאין גופו ממון במה יפדהו. ואע"ג דר' אליעזר דריש ריבוי ומיעוטי בפרק הגוזל בתרא [קי"ז:] ומייתי לה בפרק שבועת הפקדון [ל"ז:] ומרבי קרקעות ועבדים דנגזלת ונשבעין עליהן, לא אמרינן כל דדריש ריבוי ומיעוטי כגון רבי עקיבא שדורש כל התורה ריבה ומיעוט וריבה ור' יוסי ברבי יהודה דריש ריבוי ומיעוטי סברו קרקע נגזלת ונשבעין עליה, אלא אע"ג דדרשו ריבוי ומיעוטי אית להו אינה נגזלת ואין נשבעין עליה, דהא כתיב הכא בריבוי האחרון או מכל אשר ישבע ואית להו מכל ולא הכל למעוטי קרקעות ועבדים הילכך לא מרבי להו הריבוי והוה ליה כי ריבוי ומיעוט דלא מרבי ריבוי קמא אלא כעין המיעוט דהוא דבר המטלטל וגופו ממון ואו מכל אשר ישבע עליו לא דרשינן ליה לריבוי אלא למיעוט למעט קרקע משבועה ומיעוט הראשון למעט קרקע מגזל דקרקע אינה נגזלת, (יאי) [דאי] אמרינן דרבי עקיבא אית ליה דר' אליעזר הא קיימא לן כרבי עקיבא וקשיא הילכתא אהילכתא. וג' מחלוקת בדרשי כללי ופרטי רבי סבר לא מרבינן כעין הפרט אלא הדומה לו בב' צדדין, והכי אמרינן בפרק בכל מערבין [כ"ח.] דאית תנא דאמר מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע ואית תנא דאמר מה הפרט מפורש ולד ולדות הארץ, ואמר עופות איכא בינייהו מאן דמרבי עופות אית ליה דמרבינן דדמי ליה (מבי) [מב'] צדדין ומאן דממעט עופות לא מרבי אלא דדמי ליה מג' צדדין, וטעמא דתרווייהו כדפרישית דחד אית ליה כללא קמא דוקא וחד אית ליה בתרא דוקא. ואית תנא בנזיר בפרק ג' מינין [ל"ד:] דדריש פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי אף כל פרי ופסולת פרי ומרבי (גומרי) [גוהרקי] וענבי דכרין, ואמרינן [שם] מאי איכא בין כלל ופרט וכלל לפרט וכלל ופרט איכא בינייהו כלל ופרט וכלל אי איכא פרטי דדמי ליה אפילו בחד צד מרבינן ותרין פרטי וכללי אי איכא דדמי ליה מב' צדדין ואי לא [דמי אלא] בחד צד לא מרבינן, והאי תנא אית ליה דתרי כללי ופרטי מרבינן כעין הפרט אפילו בחד צד ולדידיה אי דריש כללי ופרטי לגבי בכור מרבי אפילו שטרות דדמי לפרט דמטלטלי אבל אין גופן ממון. ומאי איכא בין פרט וכלל (דנגישה) [דנעשה] כלל מוסיף על הפרט ואיתרבי כל מילי ובין מיעוט וריבה, איכא בינייהו דאילו פרט וכלל מרבי כל דבר אפילו מאי דלא דמי לפרט וכלל, ואילו מיעוט וריבה לא מרבי אלא מאי דדמיא ליה בחד צד, וריבה ומיעוט לא מרבי אלא מאי דדמי למיעוט מכל צד. והדורש כללי ופרטי אית ליה כר' ישמעאל הדורש כל התורה בכלל ופרט והדורש ריבה ומיעוט סבר כרבי עקיבא דדריש כל התורה בריבה ומיעוט, ולהכי כי אמר רבי (כללי ופרטי) [ריבוי ומיעוטי] דריש אקשי ליה והא (ריבוי ומיעוטי) [כללי ופרטי] דריש ומאן דדריש ריבוי ומיעוטי לא דריש כללי ופרטי, ושני רבי האי כללי ופרטי דריש (כר' שמעון אבל היכא דהכללות סמוכין דריש ריבוי ומיעוטי וכל כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט אם סמוכין בחד קרא אבל אם מרוחקין הן קראי מרבי כל דדמי ליה מג' צדדין כדאמרינן בפרק נגמר הדין רבנן דרשי כללי ופרטי דריש) כרבי ישמעאל אבל היכא דהכללות סמוכין דריש ריבוי ומיעוטי. וכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט אם סמוכין בחד קרא, אבל אם מרוחקין הן קראי מרבי כל דדמי ליה מג' צדדין, כדאמרינן בפרק נגמר הדין [סנהדרין מ"ה:] רבנן דרשי כללי ופרטי והומת ותלית (ריבה) [כלל] כי קללת פרט אי הוו סמוכי להדדי אין בכלל אלא מה שבפרט השתא דמרחקי לא מרבי אלא עד דדמי ליה בכל מילי. וכן פרט הצריך לכלל לא מרבינן [ו]לא דרשינן ליה באין בכלל אלא מה שבפרט, כדאמרינן בפרק כיסוי הדם [פ"ה:] וכסהו כלל בעפר פרט (ואי לאו) דצריך לפרש דאי לאו פרט הוה אמינא וכסהו יכסה הכלי עליו, וכיון דצריך לפרש את הכיסוי לא אמרינן עפר אין מידי אחרינא לא אלא אמרינן מה עפר דבר הנבלל אף כל דבר הנבלל. וכולהו פליגי (כרבי) [בדרבי] ישמעאל, מאן דבעי ג' צדדין סבר כעין הפרט (מה) דקאמר רבי ישמעאל בג' צדדין קאמר דכללא קמא דוקא ומאן דבעי ב' צדדין סבר כעין הפרט בב' צדדין קאמר דכללא בתרא דוקא ומאן דאמר מצד אחד סבר כעין הפרט אפילו מצד אחד קאמר ותרווייהו כללי דוקא הילכך מרבינן אפילו צד אחד.
הכא ובהגוזל בתרא גרסינן ר' אליעזר דריש ריבוי ומיעוטא וכיחש בעמיתו ריבה בפקדון או בתשומת יד או בגזל מיעט או מכל אשר ישבע חזר וריבה. ותימה לי דשבק קרא דסמיך למיעוט מכל אשר יעשה האדם דהוי מצי למידרש לריבויי, ונקט או מכל אשר ישבע דהוא בקרא שלישי. ושמא שיבושא דספרים היא דטעו ביני הני קראי, ומיסתברא, מדקא(מר) משני [בשבועות] ומאן דפטר אמר לך אנא דאמרי כר' אליעזר ושאני הכא דכתב או מכל אשר ישבע עליו ולא הכל למעוטי קרקע דאין נשבעין עליהן, ואי מיניה דריש רבי אליעזר ריבה היכי הוה מצי לתרוצי אליביה דממעט, אלא ודאי נראה דמכל אשר יעשה מרבי ר' אליעזר קרקעות לגזילה ומכל אשר ישבע ממעט(ית) לשבועה. וליכא למימר דכולהו תנאי [ד]דרשו ריבויי ומיעוטי אית להו קרקע נגזלת דהא קיימא [לן] דאינה נגזלת, אלא אמרינן דלא דרשו אלא וכיחש בעמיתו ריבה בפקדון או בתשומת יד מיעוט ריבה ומיעט לא מרבי אלא הדומה למיעוט מכל צד דהוא דבר המטלטל וגופו ממון ויצאו קרקעות, ומכל אשר יעשה האדם או מכל אשר ישבע לא דריש ליה לריבויי לגזילה דהא אשבועה קיימי תרווייהו כדכתב ונשבע על שקר על אחת מכל אשר יעשה וגו' וכן מכל אשר ישבע עליו, ולאשמעינן דאין נשבעין על הקרקעות דמכל ולא הכל. והכי נמי אמרינן בפרק שבועת העדות [ל"ד.] מאי איכא בין רבי אליעזר לרבי עקיבא משביע עידי קרקע איכא בינייהו לר' אליעזר חייב לרבי עקיבא פטור, ולרבי יוחנן דאמר דלר' אליעזר נמי משביע עידי קרקע פטור כדאמר מכל ולא הכל, הא פריך ליה (בכתובה) [התם] ומוקי לה ר' יוחנן משביע עידי קנס איכא [בינייהו] אבל עידי קרקע לתרווייהו פטור.
<h2>דף לח:</h2>
שבועת הדיינין בלשון שהנשבע מבין משביעין אותו ומתפיסין אותו חפצא בידיה כגון ספר תורה ומשביעין אותו בשם המיוחד או בכינוייו. והוא היה בעצמו נשבע, ומפני שהשבועה חמורה שנפרעין ממנו ומכל העולם בעונשה בטלוה האחרונים ועשו תקנה לגזור חזן הכנסת עליו שבועה וחרם בלא תפיסת חפצא בידיה.
<h2>דף לט.</h2>
[ואם אמר] איני נשבע [שבועות ל"ט.] פוטרין אותו מיד, כלומר ממהרין לפתוח הדין ולומר לו צא תן לו וכיון דפסקו וגמרו הדין אינו יכול לחזור בו, וכן כל דבר שמקבל עליו בפני בית דין ולאחר כך נגמר הדין אינו יכול לחזור בו כדתנן [סנהדרין כ"ד.] נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך וכו' אינו יכול לחזור בו ומוקמינן לה לאחר גמר דין וגמר דין הוא שפטרום בית דין מלפניהם שפסקו דינן ולגבי חיוב ממון ופטור ממון כיון שאמרו לו חייב אתה פטור [אתה] נסתלקו לגמרי הדיינין דשוב אין להן עסק בדין ואין יכול שוב לחזור מקבלתו כלל כגון אם קיבל קרוב או פסול בין לדין בין לעדות, אבל לגבי שבועה כגון השבע וטול וכן דור לי בחיי ראשך כל זמן שלא נשבע לא נפטרו מן הדין אבל נשבע הוי גמר דין וחייב ליתן לו ואינו יכול לחזור, הילכך כי חייבוהו שבועה ואמר איני נשבע ופסקו לדינו ואמרו צא תן לו נגמר הדין לגמרי ואינו יכול לחזור. ופוטרין, שתי לשונות משמע לשון פתיחה כמו פוטר מים וגו' [משלי י"ז] וכמו פטר רחם דמתרגם פתח ולדה, ולשון תלמיד הנפטר מרבו וכשנפטרין מלפניך יהיו בעיניך כזכאין. והא דאמרינן בפ' המפקיד [ל"ד.] אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מאי מהדר קא הדר ביה וכו', מיירי כשחזר בו כל זמן (שיש בו) [שישבו] ההוא ב"ד בדין עד שלא גמרוהו, אבל גמרוהו שאמרו לו צא שלם לו כמו שקבלת שוב אינו יכול לחזור ולומר איני משלם, דלא גרע מקבל בפני ב"ד ממקנה בפני עדים דאמרינן [ב"ב קי"ד.] קניין עד אימת חוזר רב יוסף אמר כל זמן שעוסקין באותו עניין אבל גמרו העניין והתחילו בענין אחר כלומר בדבר אחר אין יכול לחזור בו והילכתא כוותיה, מקבל בפני ב"ד נמי כל זמן שב"ד עוסקין בו יכול לחזור נפטרו מן הדין אין יכול לחזור בו. ומצאתי בתלמידי רבינו הלוי נ"ע שכתבו שהקשה ר' על המפרשים [כן] כי לאחר גמר דין שבועה היה ר' מאיר אומר יכול לחזור בו, ותימה לי על חכם כמותו וכי פליג ר' מאיר אשבועה גמורה דהוא שבועת הדיינין למימר דיכול לחזור, והא ר' מאיר לא פליג אלא אמהימן עלי אבא וכולם בין לדין בין לעדות דגמר דין הוא פתיחת הדין ופסקו ולא שייך כאן שבועה וכן דור לי בחיי ראשך לאו שבועה הוא הילכך אמר ר' מאיר אע"ג דנדר בחיי ראשו חוזר, אבל בשבועת הדיינין לא אשכחן דאמר ר' מאיר חוזר. וכן נמצא בספר חפץ היה חייב לחבירו שבועה ואמר לו דור לי בחיי ראשך יכול לחזור בו עד שיקבל שבועה מפי ב"ד אלמא בדור לי פליג ר"מ ולא בשבועה מפי ב"ד. וכן עבדי גנבת וכו' [ב"ב קכ"ח.] עד רצונך שתשבע וטול הרי זה נשבע ונוטל ואינו יכול לחזור בו משנשבע ומוקמינן לה כחכמים דלר' מאיר יכול לחזור בו, והא נמי לאו שבועת ב"ד הוא אלא איהו מטילה עליו דאין נשבעין על העבדים הילכך לאו שבועה הוא לר"מ ויכול לחזור בו, ולר' מאיר אם היה זה שוטה שנשבע על פי שאמר לו השבע [לא] נכריח זה ליתן לו ממונו ויכול לומר משטה אני בך. וא"ת האיך יניחו לו ב"ד לישבע כיון דיכול לחזור בו, איכא למימר בקפץ ונשבע קאמר ר' מאיר ובמחול לך לא אמר ר' מאיר חוזר הואיל ותפיש, ולרבנן כיון דקיבל עליו [ב]ב"ד דאמר ליה השבע וטול או דור בחיי ראשך וטול הוה ליה כשבועת הדיינין ונוטל ומיהו כל זמן שלא נשבע מצי הדר דכיון דהוי כשבועת הדיינין ושקיל בה לא הוי גמר דין עד דמישתבע וקודם גמר דין יכול לחזור. ובימי ר' מאיר לא ניתקנה עדיין שבועת היסת וגם לא בימי ר' אבא לפיכך [אמר רצונך] השבע וטול, דאי ניתקנה שבועת היסת וחייבו ב"ד לנשבע שבועת היסת שקנאו והפכה על התובע מאי רצונך בעל כורחיה מהפך כדאמרינן [מ"א.] בדרבנן מהפכינן, ותו אי כבר איתקנה שבועת היסת וכשהיפך השבועה מיירי מאי היא דקאמר מה קמ"ל טובא קמ"ל דנשבעין שבועת היסת על העבדים ומפכינן לה, אלא ודאי מדקאמר מאי קמ"ל וכו' ש"מ דהא השבע וטול לאו במיפך שבועה מיירי דהוא שבועת ב"ד אלא כדקתני רצונך השבע וטול שהוא מטילה עלי' ולא ב"ד דבשבועת ב"ד לא אמר ר' מאיר חוזר כדאמר[ן] לעיל עד שיקבל עליו שבועה מפי ב"ד ואם נשבע מפי ב"ד אינו חוזר. ורבינו שלמה נ"ע נמי פירש כי בימי התנאים לא ניתקנה שבועת היסת, וראייתו מהא לקח הימנו ערב שביעית [מ"ח:] ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף או אריס [אין] מגלגלין הא שאר שני שביעית (אין) מגלגלין, ואם איתא דהוה היסת אז אמאי מגלגלין בלא שותפות ואריסות לישתבע אמלוה, אלא ודאי לא הוה תקנה בימי תנאים, וחביבי הלוי אמר הות בימי התנאים ומיהו סברא (דאמ' א"ל) [דאמרינן מ"ו.] בהא פליגי ר' יהודה סבר כי עבדו רבנן תקנתא לשכיר בדאורייתא בדרבנן כגון שבועת היסת לא עבדו תקנתא ורבנן סברי וכו', ומפרש הא דלוה הימנו ערב שביעית וכו' שמגלגלין שבועת אריס ושותף אגב שבועת הלואה שהיא שבועת היסת אלמא דניתקנה בימי התנאים. וליתא לדחביבי דאם איתא לדחביבי דהא [קאמרינן] ש"מ דמגלגלין בדרבנן ואם איתא דמגלגלין שבועת שותף אטו הלואה הו"ל למידחיה דבשבועת הלואה דאורייתא מיירי כגון שהודה במקצת אלא ע"כ שבועת הלואה קאמר דמגלגלין אגב שבועת שותפין ואריסין שלא ניתקנה שבועת היסת לכל דבר אלא לבעל הבית כנגד השכיר ומשום דטרוד בפועלין שדיוה אשכיר אבל לכל דבר לא ניתקנה שבועת היסת עד רב נחמן. והיכא דקיבל קרוב או פסול לדין או לזכות וקנו מידו אפילו לפני גמר דין אינו יכול לחזור, ומצאתי בתלמידי רבינו הלוי זצ"ל דאקשה קנין דברים הוא, ומדקשי ליה הכי הבנתי כי פירושו וקנו מידו שהקנה שלא לחזור בו וזהו קניין דברים, ואני אומר וקנו מידו הוא שהקנה לעשות כאשר ידין או יעיד הן לחיוב הן לפטור דלאו קנין דברים הוא אלא ממון הילכך אין לאחר קנין כלום דאפילו קיבלו לפסול כבי תרי בקנין אינו יכול לחזור אפילו לפני גמר דין. והאי עבדי גנבת וכו' בהכי מיירי דהחזיק בו ג' שנים ולהכי אין יכול להוציאו ממנו אא"כ נשבע מה שהטיל עליו, לא החזיק בו ג' שנים בלא שבועה היה מוציאו ממנו שאין יכול לומר אתה מכרתו לי אלא בראייה ולמה לאישתבועיה בע"כ לאפקיה מיניה.
<h2>דף מא.</h2>
ושבועה דאורייתא לא הויא אלא במודה במקצת הטענה וחכמים הסיתו לישבע הכופר לגמרי משום דחזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו עליו. ומאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן, א"ב מיפך שבועה אם המחויב שבועה יכול להפוך השבועה על שכנגדו ולומר לו השבע וטול, דאורייתא לא מפכינן דאין ב"ד מתקנין לעקור דבר מה"ת והתורה אמרה ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא ישבע הילכך מה שמחייבתו תורה יעשה או ישבע או ישלם, שבועה דרבנן מפכינן דכיון דאינו חייב שבועה אלא מדרבנן יכול לומר לו השבע וטול דכיון דאינו חייב שבועה אלא בתקנתא דרבנן דחזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו עליו [יכול לומר לו] השבע שיש לך עלי כדבריך וטול. ולמר בר רב אשי דאמר בדאורייתא נמי מפכינן דהתורה לא אמרה ולקח בעליו השבועה ולא ישלם הנתבע אלא להקל עליו ואם הוא רוצה להחמיר על עצמו ולומר לתובע השבע וטול הרשות בידו, ועוד דמדאו' נמי המע"ה [כדילפינן מקרא] מי בעל [דברים] יגש אליהם [ב"ק מ"ו:]. ומר (בר) רב יהודאי גאון פסק בהלכות גדולות דלית הלכתא בהא כמר בר רב אשי, ורבנא גרשום מאיר עיני הגולה אמר שקיבל מרבו ליאון דהילכתא כמר בר רב אשי בהא נמי ונהגו דורות שלאחריו כן. איכא בינייהו מיחת לנכסיה, בדאורייתא אם אמר איני נשבע ב"ד נחתי לנכסיה ופרעו לזה כדכתב ולקח בעליו ולא ישלם הא אם אינו נשבע משלם, בדרבנן לא נחתי לנכסיה ולדוחקו לפרוע לו אם אמר איני נשבע, מיהו אם תפס לא מפקינן מיניה ואי לא תפס משמתינן על דלא ציית דינא הוא ואינו רוצה לישבע עד ל' יום ומלקינן ליה על דשהה עליה שמתא ל' יום ופטרינן ליה. ולר' יוסי דאמר מציאת חשו"ק הנוטלה מהן יש בהן גזל גמור מדרבנן להוציאו בדיינין, אלמא בדרבנן נחתינן לנכסיה, בשבועה דרבנן נמי לר' יוסי אם אמר איני נשבע משבעינן ליה לכשנגדו ומפכינן ומפקינן מיניה וכוותיה אנו נוהגין, איכא בינייהו שכנגדו חשוד על השבועה, אם חשוד על השבועה נתחייב שבועה דאורייתא מפכינן ליה אשכנגדו, [ואי נתחייב שבועה דרבנן לא מפכינן ליה אשכנגדו] דתרי תקנות לחדא מילתא לא עבדינן ואינו נשבע החשוד וגם אינו משלם.
אמר רב פפא האי מאן דאפיק שטרא על חבריה ואמר ליה פרעתיך וזיירת לשטרא אפשיטי דספרא אי נמי אמרת לי כי משכחנא אהדרי ניהלך אמרינן ליה זיל שלים, ואי [אמר] אישתבע לי דלא פרעתיך משבעינן ליה, ואי צורבא מרבנן לא משבעינן ליה דצורבא מרבנן (הוא) לא משקר, אמר ליה רב יימר לרב אשי צורבא מרבנן משלח גלימא דאינשי ואי מיתחייב שבועה לא משבעינן ליה, אלא [לא] מזדקקינן ליה כלומר אי צורבא מרבנן הוא זה המוציא השטר ושכנגדו טוען פרעתיך (הוא) לא ניזקק לדינו דלא משהי שטר פריעה בביתו דאסור לאדם שישהא שטר פריע בביתו משום אל תשכן באהלך עולה.
<h2>דף מב.</h2>
ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא א"ל פרעתיך א"ל הנהו סיטראי נינהו אמר רב נחמן איתרע שטרא דכיון דמודה שקיבל הפרעון לא מצי אמר סיטראי אינון וכן הלכה, וה"מ דפרעיה באפי סהדי אבל פרעיה בלא סהדי מגו דיכיל למימר להד"ם יכול נמי למימר סיטראי נינהו. ההוא דא"ל לחבריה מהימנת לי כל אימת דאמרת לא פרעתיך אזל פרעיה באפי סהדי אמר רב פפא נהי דהימניה טפי מדנפשיה טפי מסהדי לא הימניה וכיון דאיכא סהדי דפרעיה לא מצי אמר לא פרעתני, ואי א"ל מהימנת לי כבי תרי ופרעיה באפי תלתא תרי כמאה ומאה כתרי ונאמן לומר לא פרעתני, אבל אמר מהימנת לי כבי תלתא דלא תלא מילתא בעדות אלא בדיעות ואזל ופרעיה באפי ארבעה דהוי דיעות טפי לא מצי אמר לא פרעתני.
אין נשבעין על טענת חשו"ק [שבועות ל"ח:] בין בא בטענת עצמו במשא ומתן שלו ואפילו הגיע לעונת פעוטות דמקחו מקח וממכרו ממכר בין בא בטענת אביו במשא ומתן של אביו דכי יתן איש אל רעהו כתב ונקרב בעל הבית אל האלקים ואיש לא קטן, אבל אם מינה אביו אפוטרופא או ב"ד נשבעין בטענת אביו שהרי הוא במקום האב. אבל הבא ליפרע מנכסי קטן בחוב שהיה לו על אביו נשבע לו כדין הבא ליפרע מניכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה שלא נפרע מאביו, ויתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים. והא דתנן [גיטין נ"ט:] מציאת חשו"ק יש בהם משום גזל לאו בטוענו קטן אלא אביו טוענו שהיא שלו כדתנן [ב"מ י"ב.] מציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו שלו וטעמא שבשעה שמוציאה מריצה אצל אביו והרי היא כאלו מצאה האב.
<h2>דף מב:</h2>
אילו דברים שאין נשבעין עליהם העבדים והשטרות וההקדשות והקרקע וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואין נשבעין עליהן. וה"מ בדורות הראשונים שהיו נשבעין שבועה דאורייתא בהתפסת חפץ ובשופרות ובהנחת מיטה של מתים לפניו ובאייומין גדולים כאשר מפורש בתשובת הגאונים, אבל האחרונים דאוקמוה בהשבעת ש"ץ לחוד והם תקנו להשביע על קרקעות ועבדים ושטרות וכל דבר.
<h2>דף מג.</h2>
המלוה את חבירו על המשכון ופירש לו איני מקבלו אלא בשוויו ואבד המשכון ואמר לו המלוה ללוה סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, והלוה אמר לא כי אלא סלע הילויתני עליו וסלע היה שוה פטור בו משבועה דאורייתא דאינו מודה בכלום, אבל נשבע שבועת היסת. סלע הילויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר סלע הילויתני עליו ג' דינרין היה שוה חייב שבועה דאו' שהרי מודה במקצת, ומיהו המלוה נשבע תחילה שאבד המשכון ואח"כ ישבע הלוה שהיה שוה המשכון ג' דינרין שאם ישבע הלוה תחילה שמא יוציא המלוה את המשכון ויראה לכל המשכון שנשבע הלוה לשקר ויפסלנו. ואם טוען הלוה למלוה סלע הילויתני ושתים היה שוה המשכון והמלוה אומר סלע הלויתיך וסלע היה שוה פטור, אבל אם אמר [חמשה] דינר היה שוה חייב ונשבע המלוה שאבדו בלא פשיעתו וגם שאינו שוה אלא [חמשה] דינר ויתן לו דינר שמודה. וסתמא דמתניתין כר' עקיבא דאמר כלום הילויתני אלא על המשכון אבד משכון אבדו מעותיך, והוא דשוי משכון שיעור זוזי אבל שוה טפי או פחות הוי כדינא דמתניתין.
<h2>דף מג:</h2>
והא שמואל דאמר האי מאי דאוזיף אלפא זוזי לחבריה ומשכן ליה קתא דמגלא אבד קתא אבד אלפי זוזי שהרי קבלה חלופי זוזי ולא פירש בשווייה, נ"ל דליתיה מדאמרינן לימא כתנאי ואמרינן לא דכ"ע לית להו דשמואל אלמא דאינו עיקר אלא הקתא אינו אלא לזכרון דברים ולא למשכון, ואע"ג דרב נחמן ונהרדעי קיימי כשמואל נ"ל דלדבריו דשמואל קאמרי וה"ק ליה לדבריך דסבירא (ליה) [לך] דמשכון הוא מה לי חדא ומה לי תרתי, ואע"ג דהילכתא כשמואל בדיני וכרב נחמן, סוגיא דמתניתין ושמעתין לא דייקא כוותיה.
<h2>דף מד.</h2>
הקשה לי חתני ר' שמואל הכא אמרינן [שבועות מ"ד.] אימור דא"ר יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו כו' וכן בשילהי פרק האומנין בב"מ איתה נמי הכי, ובפסחים בפרק כ"ש [ל"א:] גבי נכרי שהלוה לישראל על חימיצו דפליגי חכמים ור"מ אמרי הכא במאי עסקינן בשהירהינו אצלו ובדר' יצחק קמיפלגי מר סבר ישראל מישראל איכא צדקה קני ישראל מגוי לא קני ומר סבר קו"ח ישראל מישראל קני ישראל מגוי לא כ"ש, ולא פריך התם אימור דא"ר יצחק במישכנו שלא בשעת הלואתו דקני בשעת הלואתו מי אמר דקני אלמא אפילו מישכנו בשעת הלואתו קני, ובשבועות ובב"מ אמרינן דלא קני לר' יצחק. והשבתי לו ודאי לר' יצחק לא קני במישכנו בשעת הלואתו כדמוכח בתלמוד במקומות הרבה, והא דפסחים הכי קאמר הכא במאי עסקינן בשהירהינו אצלו ובקרא דר' יצחק קמיפלגי דמשמע שבעל חוב קונה משכון, מיהו ר' יצחק לית ליה דקני אלא כמשמעותא דקרא דכתב כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבא [דברים כ"ד] דמישכנו על יד ב"ד, ותנאי דפסחים סבירא להו דקני בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה, והא דפרט קרא בשלא בשעת הלואה איצטריכא ס"ד (אמר) כיון דמישכנו ע"י ב"ד הרי [הוא] כפרעון גמור ולא בעי להדורי ליה קמ"ל דמחזיר עד ל' יום כדמפרש בב"מ [קי"ג.], ולא למעוטי דבמשכנו בשעת הלואתו לא קני אלא ודאי קני ליה וכי קני ישראל מישראל דאיכא צדקה כדכתב ולך תהיה צדקה ישראל מגוי דליכא צדקה לא קני ומר סבר קו"ח. וה"נ מסתברא כדפרישנא מדלא אמרינן בפסחים מר אית ליה דר' יצחק ומר לית ליה דודאי תרווייהו לית להו דר' יצחק. ואע"ג דהני תנאי לית להו דר' יצחק נ"ל דהלכה כר' יצחק, מדאמר בפרק האומנין ובשבועות לימא דר' יצחק תנאי הוא ומפרקינן דכ"ע אית להו דר' יצחק ומדמהדרי בתראי לאוקומה כדברי הכל ש"מ כוותיה קיימי להו.
<h2>דף מד:</h2>
במלוה צריך למשכון [מ"ד:] ועביד ביה מלאכה על ידי נכייתא דאי לא הוי ריבית כדאמר [ב"מ ס"ד:] המלוה את חבירו לא ידור עמו בחצירו בחנם דמיחזי כריבית.
<h2>דף מה.</h2>
ואילו נשבעין בטענת שמא, שותף שטען לחבירו עד שלא חלקו שמא נהנית מן השותפות ורצוני שתישבע לי שלא נהנית מחלקי כלום. וכן אפוטרופא שטען לו מי שמינהו נשבע בטענת שמא או אפיטרופא של יתומים שמינו אותו ב"ד נשבע, אבל מינהו אבי יתומים לא ישבע. ואשה שנשאה ונתנה בממון בעלה משביעין אותה היורשין שלא ניהנית יותר מכתובתה בטענת שמא. וכן בן הבית שממונה על הבית להכניס ולהוציא פועלים ומכניס פירות ומוציא פירות, או נושא ונותן בממון של בה"ב נשבע בטענת שמא. אבל לאחר שחלקו אין יכול להשביען בטענת שמא, כיון דבשעת חלוקה לא דבר.
כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין. ואילו נשבעין ונוטלין שכיר בזמנו ביומו נשבע ונוטל, ותקנת חכמים הוא משום דבעה"ב טרוד בפועליו וסבור שנתן לזה ולא נתן, אבל עבר זמנו אינו נשבע ונוטל דחזקה אין בה"ב עובר בבל תלין וכי מטי זמן חייוביה רמי אנפשיה ומדכר ליה הלכך בעל הבית נשבע ולא שכיר, וכן אם שכיר אומר שתים קצצת לי ובה"ב אומר אחת נשבע בה"ב דקציצה מידכר דכיר.
<h2>דף מו.</h2>
והנגזל נשבע ונוטל כגון שראו עדים שנכנס הגזלן לביתו של נגזל ומישכנו וטוען הנגזל יותר ממה שראיתם לקח תחת כנפיו כך וכך כלים נשבע נגזל ושקיל. ולא מיבעיא נגזל דאם הוא בבית כשנטל דנשבע ושקיל אלא אפילו לא היה הנגזל בביתו והיה שומר הבית בביתו כשנטל נשבע השומר ושקיל הנגזל, ואפילו אשתו של שומר הבית נשבעת אם היתה היא בבית ולא בעלה, אבל שכירו ולקיטו של נגזל עלתה בתיקו ואינו נשבע. ואם טוען הנגזל כסא דכספא נטל תחת כנפיו ויצא והוא איש עשיר, אי נאמן דמפקדי אינשי גביה טענתו טענה ומישתבע ושקיל ואי לא לא. ואם ראו עדים אדם אחד שאינו צנוע שיצא מבית אחד והיו כלים שאין דרכן להטמין טמונין תחת כנפיו ובא בעה"ב אחריו ואמר לו אילו כלים שהשאלתי לך תחזירם לי וזה אומר לקחתים ממך ובה"ב אינו עשוי למכור כליו, אינו נאמן זה שאומר לקוחין דאם איתא דלקחן לא היה מטמינם, ודוקא דאינו נאמן כי טוען בה"ב שאולין אבל טוען לו גנובין לאו כל כמיניה לאחזוקי בגנבי אם לא עפ"י עדות גמור, וכי טעין שאולין בעינן שיהו דברים העשויין להשאיל ולהשכיר אבל אינם עשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן לומר שאולין ונאמן לומר לקוחין, אבל אם היה אדם צנוע אפילו אין דרכן להטמין אמרינן משום צניעות הטמינו ונאמן לומר לקוחין אם אינן עשויין להשאיל אבל עשויין להשאיל אינו נאמן, ואם עשוי למכור את כליו אפילו עשויין להשאיל נאמן זה לומר לקוחין דאמרינן מפני דוחקו מוכרן.
<h2>דף מו:</h2>
והנחבל נשבע ונוטל, כיצד שראו עדים שנכנס תחת ידו שלם ויצא חבול זה טוען חבלת בי וזה אומר לא חבלתי, אם אותה חבלה במקום שהוא בעצמו יכול לחבל נשבע שחבירו חבל בו ונוטל, ואם הוא נשיכה בשיניים על גבו או תחת אצילי ידיו וליכא אחר עמו שנוכל לומר לאחר אמר לנושכו כדי ליטול בלא שבועה נוטל בלא שבועה, אבל חבלה אחרת שאינה נשיכה לא שקיל אלא בשבועה אפילו החבלה במקום שאין יכול לחבל בעצמו אמרינן בכותל נתחכך.
<h2>דף מז.</h2>
עבד רב נחמן עובדא [מ"ז.] יחלוקו דהכי עיקר דר' יוסי אמר יחלוקו ור' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי, וטעמא דר' יוסי דכיון דתקינו רבנן לכשכנגדו חשוד על השבועה דלא לישקול אלא בשבועה כדי שלא יקפצו עליו אנשי מרמה ויטלו ממנו בולא כלום הלכך ממון זה מוטל בספיקא לבית דין עם מי האמת ולפיכך יחלוקו. וכי תימא בשני חשודין נמי ניחוש דילמא קפץ חשוד על חשוד ויחלוקו, תריץ מילתא דלא שכיחא הוא ולא חשו לה רבנן אי נמי ליכא למיחוש שיקפוץ חשוד על חשוד במרמה דסבור אם אתבע לו מנה הוא יתבע לי מאתים ולא אוכל לישבע ואפסיד יותר ממה שארויח. ויש מקשין דרב נחמן אדרב נחמן דהכא אמר רב נחמן יחלוקו אלמא לא סבר ליה חזרה שבועה למחויב לה, ובפרק השואל [צ"ז:] אמר רב נחמן כגון שיש עסק שבועה ביניהן וכדרבא דאמר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא נ' והשאר איני יודע חייב (לי) [לשלם] אלמא אית ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. ולא קשיא (הכי) [היכי] אמר רב נחמן לא חזרה שבועה למחויב לה היינו גבי שניהם חשודין כדפרישית דתקנו רבנן לאידך למישקל [בשבועה] ולא מצי הילכך ממון המוטל בספק הוא ויחלוקו, אבל גבי והשאר אינו יודע דלא תקינו רבנן לאישתבועי לאידך דלאו חשוד הוא אלא מפני טענתו אינו יכול לישבע שהודה במקצת והוה ליה לישבע על השאר ואינו יכול (ומשלם) אית ליה רב נחמן כר' אבא [ומשלם], ובשניהם חשודים לית ליה כר' אבא. והלכה כר' אבא בחטפי ודידי חטפי והשאר איני יודע דכיון דאינו יכול לישבע משלם ובכל כיוצא בהן דמחמת טענתו אינו יכול לישבע דקאי רב נחמן כוותיה וגם רבא, ואין הלכה כמותו בשניהם חשודין דחזרה שבועה למחויב לה אלא כרב נחמן דיחלוקו.
שכנגדו חשוד על השבועה אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואחד שבועת שוא ואחד שהוא גזלן דאורייתא ואחד פסולי דרבנן כגון משחק בקובייא ודכוותיה נשבע ונוטל שכנגדו. היו שניהם חשודין [מ"ז.] אמר רב נחמן ר' יוסי אומר יחלוקו ואמר רבי יוסי בר מניומי עבד רב [נחמן] עובדא יחלוקו וכן הלכה. כל שבועה דאורייתא מפכינן בחשוד על שכנגדו אבל שבועת היסת דתקנתא הוא לא מפכינן דתקנתא לתקנתא לא עבדינן, ואי אמר החשוד מדעתיה בעינא דאישתבע לי שבועת היסת ויטול עביד, אבל ב"ד שלא מדעת החשוד לא מפכינן ולא משבעינן חד מינייהו אלא ימתין עד דמייתי ראיה ואי לא מייתי קיימי כדקיימי ובעל דין יכול להפוך כל שבוע' על שכנגדו ואפי' שבועת היסת וכן הלכה. ונ"ל שאם יאמר שכנגדו (אני) [איני] רוצה לישבע אלא החשוד ישבע לי ויפטר דלא צייתינן ליה דכיון דפסול הוא לשבועה לא מצי משבע ליה אלא הוא ישבע ויטול ואי לא בעי יפסיד.
<h2>דף מז:</h2>
וחנווני על פנקסו [מ"ה.] נשבע ונוטל, לא שיאמר כתוב על פנקס שאתה חייב לי מאתים זוז שישבע ויטול שיכול זה לומר לו כתבת באחת מחוק בשתים וכי מפני שכתבת שקר אתן לך, אלא שאמר לחנווני תן לפועליי בסלע מעות וחנווני אומר נתתי ופועלין אומרין לא נטלנו, הוא נשבע ונוטל דאמר ליה מה אית לי גבי פועל אפי' ישבע שלא (נתתה) [נתתי] לו אני חושש לשבוע[תו] דלא מהימן לי אנת הימניה דלא אמרת לי בסהדי הב ליה ואנא שליחותך עבדי, ופועל נמי אית ליה טענה ברורה על בה"ב דאמר ליה אנא לך עבדי עיבידתי מה אית לי גבי חנווני אפילו ישבע שנתן לי איני רוצה להפסיד כלום כי ממך אני תובע שכרי ואתה לא נתת לי כלום וא"ת שלוחי נתן לך אני אשבע שלא נתן לי כלום, הילכך שניהן יש להן טענה ברורה ומישתבעי ושקלי שהרי הוא אינו יכול לישבע לחנוני שלא נתן לפועל דמנא ידע וגם אינו יכול לישבע לפועל שהחנווני נתן לו דמנא ידע הילכך מישתבעי אינהו. אמר בן ננס כיצד נתקן שיהו אלו נשבעין ויבואו לידי שבועת שוא שאחד מהן נשבע לשקר, אלא כיון דאחד מהן ישבע ודאי לשקר אם ישבעו הוו להו שניהם כחשודים על השבועה ולא נשביעם וחזרה שבועה על בה"ב המחוייב לו ואינו יכול לישבע כדפרישית וכיון דאינו יכול לישבע משלם, הילכך פועל וחנוני שקלי בלא שבועה. תניא א"ר טורח שבועת שוא זו שהיטילו חכמים למה שהיה רואה דברי בן ננס, אמר לו ר' חייא תנינא שניהן נשבעין כו' כלומר כבר שניתו וסתמית לנו במשנה דשניהן נשבעין ונוטלין מבה"ב והוא עיקר, קיבלה מיניה רבי וחזר למשנתו ראשונה או לא, ומסקנא דחזר למשנתו ראשונה והוא עיקר דשניהם נשבעין ובלא שבועה לא שקלי שלא יהא רמאי נשכר.
שני כיתי עדים המכחישות זו את זו כבר פרשתי במאי איתכחוש בתשובות שהשבתי לחכמי ריגנשבורק בסימן מ"ג. אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וכו', כלומר אפילו זו בפני עצמה בעדות אחרת וזו בפני עצמה בעדות אחרת באות מעידות ומכשרינן לתרווייהו, וכל שכן אם שני הכיתות באין לעדות אחת דמכשרינן לסהדותייהו דהא חד כת מינייהו כשרות ממנ"פ, אבל עד מכת זה ועד מכת זה לא מכשרינן דהא ליכא אלא עד א' כשר. ורב חסדא אמר סהדי שקרי למה לי, כלומר היכא דזו באה בפני עצמה ומעידה כגון שני מלוין וב' לוין וב' שטרות וכל אחד ואחד מן הלוין יאמר למלוה שלו בהדי סהדי שקרי למה לי וידחנו כי שקר הוא שטרו, אבל בשתיהם לעדות אחת לא פליג רב חסדא דממנ"פ איכא כת כשר, והיינו דמפרש תלמודא ב' [מלוין וב'] לוין וב' שטרות היינו פלוגתא דלרב הונא כשר דכל חדא כי אתיא אמרינן הוא הכשירה ולרב חסדא מצי דחי ליה הלוה בהדי סהדי שקרי שלך למה לי, מלוה אחד ולוה אחד ושני שטרות אפילו לרב חסדא גובה המלוה את שטר הפחות דאפילו אם הוא הפסול הלא בכלל דמאתים מנה והכא נמי שטר הפחות בכלל המרובה וכ"ש לר"ה, ותרווייהו לרב (כהנא [הונא] לא גבי דכיון דמלוה אחד מפיק להו על הלוה אחד וחד מינייהו פסול לא מגבי חד מינייהו דיד בעל השטר על התחתונה לגבות הפחות, שני מלוין ולוה אחד וב' שטרות כיון דהשטרות הן ביד שני המלוין דהלוה הוא ודאי חייב את השטר הכשר לא מצי דחיה למלוין אפילו לרב חסדא דילפינן ממתני' דחנוני ופועל שהן מלוין (וגם) [וגבו] תרווייהו מבעל הבית שהוא לוה מפני שהוא ודאי חייב לאחד מהן וגבי כל חד בשבועה הכא נמי גבי כל חד בשטרו, ולא דמי לב' מלוין וב' לוין וב' שטרות דפליג רב חסדא ואמר דמצי דחי דהתם איכא למימר בכל חד מינייהו דילמא לא מיחייב כלום דילמא שטרו הוא הפסול, אבל גבי לוה אחד דודאי חייב את אחד מן השטרות שהוא הכשר לא מצי דחי וכדינא דמתני' דאף ע"ג דאיכא חד דמשקר גבי תרויהו בשבועה ה"נ גבי תרווייהו בשטרן. מלוה אחד וב' לוין וב' שטרות מהו מי מדמינן מלוה אחד וב' לוין ללוה אחד וב' מלוין דכי היכי דלוה אחד לא מצי דחי לב' מלוין כיון דאיכא ודאי עליה חוב אחד מן השטרות ה"נ מלוה אחד כיון דמדינא אית ליה לגבות אחד מן השטרות שהוא כשר לא מצי דחי ליה הלוין ולפסול כל אחד את השטר שעליו, או דילמא לא דמי מלוה אחד ללוה אחד דלוה אחד כיון שהוא חייב ודאי שטר האחד כל אחד מן המלוין אומר לו אתה חייב ושקיל כי דינא דמתני' אבל מלוה אחד אע"ג דחד מן שטרותיו כשר כל אחד מן (המלוין) [הלוין] יאמר זה שעלי פסול וידחנו דכי האי דינא לא אשכחן במתני' מאי תיקו.
<h2>דף מח.</h2>
כבר ניתחייב מלוה לבני לוה שבועה שלא נפרע מאביהן ואין אדם מוריש שבועה שהוא חייב לבניו, כי איך ישבעו הם שלא נפרע מאבוהן מנא ידעי דילמא אי הוה אביהון קיים כי הוה אתי לישבע הוי רמי אנפשיה ומידכר ולא מישתבע אלא בנים מנא ידעי אי נפרע אי לא הילכך לא מצי לאישתבעי. שלחו קמיה דר' אלעזר הא דשמואל דאמר אין אדם מוריש שבועה לבניו (דאמ') מה טיבה שבועה זאת אצל יורשין, אלא יורשין נשבעין שבועה שתיקנו חכמים ונוטלין ושבועה שחייב אביהן אין עליהן לישבע, וסוגיא דשמעתא כר' אלעזר וליתה דשמואל. ומה היא שבועת יורשין שלא פיקדני אבא בחולייו ששטרך פרוע ושלא אמר בבריותו שהוא פרוע ושלא מצאתי שטר זה בין שטרי פרועין וקרועין, ולהכי צריך אילו ג' שבועות דדילמא מחמת טירדת מיתה שכח ולא פיקדו אבל אמר בבריותו להכי נשבע, ואע"ג דלא אמר לו ולא פיקדו איכא למימר פרוע הוא ולהכי צריך לישבע שלא מצאו בין שטרי פרועין. ואם נולד הבן לאחר מיתת האב נוטל נמי בשבועה, ואם אמר האב בשעת מיתה שטר זה אינו פרוע נוטל בלא שבועה.
<h2>דף מח:</h2>
ואם נתחייב לו השותף או אחד מאילו שבועה בשביל דבר אחר מגלגל עליו גם את שבועה שמא זו. ואם עבר שביעית על השבועה שרוצה לגלגל עליו אינו יכול כי השביעית השמיטה. ומגלגלין אף על השבועה דרבנן, דאיבעיא להו מהו לגלגל בדרבנן מי אמרינן כיון דהא שבועה דמגלגלין דרבנן הוא והשבועה שנתחייב דרבנן הוא תקנתא לתקנתא לא עבדינן או דילמא כיון דגילגול שבועה דאורייתא היא מואמרה האשה אמן אמן לאו תקנתא לתקנתא הוא, ומסקנא מגלגלין בדרבנן. וכל השבועה של שותף שחלק ואפיטרופא והאשה שחלקו מגלגלין חוץ משבועת שכיר שאין מגלגלין אם עבר זמנו ותובע שכרו ובא בה"ב להשביעו על ידי גלגול, וטעמא משום דהשבועה על בעל הבית הוא כדתנן עבר זמנו אינו נשבע אלא בה"ב נשבע.
[ואם אמר] איני נשבע [שבועות ל"ט.] פוטרין אותו מיד, כלומר ממהרין לפתוח הדין ולומר לו צא תן לו וכיון דפסקו וגמרו הדין אינו יכול לחזור בו, וכן כל דבר שמקבל עליו בפני בית דין ולאחר כך נגמר הדין אינו יכול לחזור בו כדתנן [סנהדרין כ"ד.] נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך וכו' אינו יכול לחזור בו ומוקמינן לה לאחר גמר דין וגמר דין הוא שפטרום בית דין מלפניהם שפסקו דינן ולגבי חיוב ממון ופטור ממון כיון שאמרו לו חייב אתה פטור [אתה] נסתלקו לגמרי הדיינין דשוב אין להן עסק בדין ואין יכול שוב לחזור מקבלתו כלל כגון אם קיבל קרוב או פסול בין לדין בין לעדות, אבל לגבי שבועה כגון השבע וטול וכן דור לי בחיי ראשך כל זמן שלא נשבע לא נפטרו מן הדין אבל נשבע הוי גמר דין וחייב ליתן לו ואינו יכול לחזור, הילכך כי חייבוהו שבועה ואמר איני נשבע ופסקו לדינו ואמרו צא תן לו נגמר הדין לגמרי ואינו יכול לחזור. ופוטרין, שתי לשונות משמע לשון פתיחה כמו פוטר מים וגו' [משלי י"ז] וכמו פטר רחם דמתרגם פתח ולדה, ולשון תלמיד הנפטר מרבו וכשנפטרין מלפניך יהיו בעיניך כזכאין. והא דאמרינן בפ' המפקיד [ל"ד.] אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מאי מהדר קא הדר ביה וכו', מיירי כשחזר בו כל זמן (שיש בו) [שישבו] ההוא ב"ד בדין עד שלא גמרוהו, אבל גמרוהו שאמרו לו צא שלם לו כמו שקבלת שוב אינו יכול לחזור ולומר איני משלם, דלא גרע מקבל בפני ב"ד ממקנה בפני עדים דאמרינן [ב"ב קי"ד.] קניין עד אימת חוזר רב יוסף אמר כל זמן שעוסקין באותו עניין אבל גמרו העניין והתחילו בענין אחר כלומר בדבר אחר אין יכול לחזור בו והילכתא כוותיה, מקבל בפני ב"ד נמי כל זמן שב"ד עוסקין בו יכול לחזור נפטרו מן הדין אין יכול לחזור בו. ומצאתי בתלמידי רבינו הלוי נ"ע שכתבו שהקשה ר' על המפרשים [כן] כי לאחר גמר דין שבועה היה ר' מאיר אומר יכול לחזור בו, ותימה לי על חכם כמותו וכי פליג ר' מאיר אשבועה גמורה דהוא שבועת הדיינין למימר דיכול לחזור, והא ר' מאיר לא פליג אלא אמהימן עלי אבא וכולם בין לדין בין לעדות דגמר דין הוא פתיחת הדין ופסקו ולא שייך כאן שבועה וכן דור לי בחיי ראשך לאו שבועה הוא הילכך אמר ר' מאיר אע"ג דנדר בחיי ראשו חוזר, אבל בשבועת הדיינין לא אשכחן דאמר ר' מאיר חוזר. וכן נמצא בספר חפץ היה חייב לחבירו שבועה ואמר לו דור לי בחיי ראשך יכול לחזור בו עד שיקבל שבועה מפי ב"ד אלמא בדור לי פליג ר"מ ולא בשבועה מפי ב"ד. וכן עבדי גנבת וכו' [ב"ב קכ"ח.] עד רצונך שתשבע וטול הרי זה נשבע ונוטל ואינו יכול לחזור בו משנשבע ומוקמינן לה כחכמים דלר' מאיר יכול לחזור בו, והא נמי לאו שבועת ב"ד הוא אלא איהו מטילה עליו דאין נשבעין על העבדים הילכך לאו שבועה הוא לר"מ ויכול לחזור בו, ולר' מאיר אם היה זה שוטה שנשבע על פי שאמר לו השבע [לא] נכריח זה ליתן לו ממונו ויכול לומר משטה אני בך. וא"ת האיך יניחו לו ב"ד לישבע כיון דיכול לחזור בו, איכא למימר בקפץ ונשבע קאמר ר' מאיר ובמחול לך לא אמר ר' מאיר חוזר הואיל ותפיש, ולרבנן כיון דקיבל עליו [ב]ב"ד דאמר ליה השבע וטול או דור בחיי ראשך וטול הוה ליה כשבועת הדיינין ונוטל ומיהו כל זמן שלא נשבע מצי הדר דכיון דהוי כשבועת הדיינין ושקיל בה לא הוי גמר דין עד דמישתבע וקודם גמר דין יכול לחזור. ובימי ר' מאיר לא ניתקנה עדיין שבועת היסת וגם לא בימי ר' אבא לפיכך [אמר רצונך] השבע וטול, דאי ניתקנה שבועת היסת וחייבו ב"ד לנשבע שבועת היסת שקנאו והפכה על התובע מאי רצונך בעל כורחיה מהפך כדאמרינן [מ"א.] בדרבנן מהפכינן, ותו אי כבר איתקנה שבועת היסת וכשהיפך השבועה מיירי מאי היא דקאמר מה קמ"ל טובא קמ"ל דנשבעין שבועת היסת על העבדים ומפכינן לה, אלא ודאי מדקאמר מאי קמ"ל וכו' ש"מ דהא השבע וטול לאו במיפך שבועה מיירי דהוא שבועת ב"ד אלא כדקתני רצונך השבע וטול שהוא מטילה עלי' ולא ב"ד דבשבועת ב"ד לא אמר ר' מאיר חוזר כדאמר[ן] לעיל עד שיקבל עליו שבועה מפי ב"ד ואם נשבע מפי ב"ד אינו חוזר. ורבינו שלמה נ"ע נמי פירש כי בימי התנאים לא ניתקנה שבועת היסת, וראייתו מהא לקח הימנו ערב שביעית [מ"ח:] ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף או אריס [אין] מגלגלין הא שאר שני שביעית (אין) מגלגלין, ואם איתא דהוה היסת אז אמאי מגלגלין בלא שותפות ואריסות לישתבע אמלוה, אלא ודאי לא הוה תקנה בימי תנאים, וחביבי הלוי אמר הות בימי התנאים ומיהו סברא (דאמ' א"ל) [דאמרינן מ"ו.] בהא פליגי ר' יהודה סבר כי עבדו רבנן תקנתא לשכיר בדאורייתא בדרבנן כגון שבועת היסת לא עבדו תקנתא ורבנן סברי וכו', ומפרש הא דלוה הימנו ערב שביעית וכו' שמגלגלין שבועת אריס ושותף אגב שבועת הלואה שהיא שבועת היסת אלמא דניתקנה בימי התנאים. וליתא לדחביבי דאם איתא לדחביבי דהא [קאמרינן] ש"מ דמגלגלין בדרבנן ואם איתא דמגלגלין שבועת שותף אטו הלואה הו"ל למידחיה דבשבועת הלואה דאורייתא מיירי כגון שהודה במקצת אלא ע"כ שבועת הלואה קאמר דמגלגלין אגב שבועת שותפין ואריסין שלא ניתקנה שבועת היסת לכל דבר אלא לבעל הבית כנגד השכיר ומשום דטרוד בפועלין שדיוה אשכיר אבל לכל דבר לא ניתקנה שבועת היסת עד רב נחמן. והיכא דקיבל קרוב או פסול לדין או לזכות וקנו מידו אפילו לפני גמר דין אינו יכול לחזור, ומצאתי בתלמידי רבינו הלוי זצ"ל דאקשה קנין דברים הוא, ומדקשי ליה הכי הבנתי כי פירושו וקנו מידו שהקנה שלא לחזור בו וזהו קניין דברים, ואני אומר וקנו מידו הוא שהקנה לעשות כאשר ידין או יעיד הן לחיוב הן לפטור דלאו קנין דברים הוא אלא ממון הילכך אין לאחר קנין כלום דאפילו קיבלו לפסול כבי תרי בקנין אינו יכול לחזור אפילו לפני גמר דין. והאי עבדי גנבת וכו' בהכי מיירי דהחזיק בו ג' שנים ולהכי אין יכול להוציאו ממנו אא"כ נשבע מה שהטיל עליו, לא החזיק בו ג' שנים בלא שבועה היה מוציאו ממנו שאין יכול לומר אתה מכרתו לי אלא בראייה ולמה לאישתבועיה בע"כ לאפקיה מיניה.
<h2>דף מט.</h2>
ד' שומרין הן ודיניהן ג', שומר חנם נשבע על הגניבה ועל האבידה ועל השבורה ועל השבוייה ועל המתה, וכי נשבע על אחד מאילו כגון אי טעין נגנבה משביעין אותו עם השבועה שלא שלח בו יד להשתמש בפקדון שאם שלח בו יד חייב על כולן, ומשביעין אותו נמי שלא פשע בו שאם פשע ונגנב חייב וכן כולן, ומשביעין אותו נמי שאינה ברשותו דשמא לא נגנבה ולא שלח בו יד ולא פשע בו ועיניו נתן בו ועדיין הוא ברשותו. ושואל חייב בכל טענותיו לבד מטענת מתה מחמת מלאכה אם היא בהמה ואם הוא כלי שנשבר מחמת מלאכה, וצריך נמי לישבע שלא פשע בה ושאינו ברשותו. נושא שכר והשוכר חייב בטענת גניבה ואבידה לשלם ופטורין על השבורה ועל השבוייה ועל המתה שהן אונסין בשבועה, ונושא שכר נשבע נמי שלא שלח בה יד ושלא פשע בה ושאינו ברשותו. וכולן שיש להן עדים בטענת פטור שלהן צריכין לישבע שלא שלחו יד לבד משואל ושוכר. וכולן שטוענין טענת פטור שלהם שאירע במקום שעדים מצויין אין נפטרין בשבועה אלא בעדות, דתניא [ב"מ פ"ג.] איסי בן יהודה אומר אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם הא יש רואה יביא ראייה ויפטר.
